<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת כי תשא</h1>
<h2>דף ז.</h2>
כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם [שמות ל"ב]. לדורות הבאים שיהו האומות מחרפין אותנו על מעשה העגל. וק"ק היאך נתכוין [אהרן] להכלים את ישראל על מעשה העגל. וכן נראה ה"פ בקמיהם אלו שבט לוי שהרגום לבית ישראל ואהרן נתכוין לטובה, כדי להורות אם יהיו מחרפין שבט לוי שאר שבטים על העגל, יש להם תשובה הרי אהרן שהיה משבט לוי עשאו, והוא שמצה על שבט לוי. ד"א כן נראה פי' נתכוין אהרן כדי שיתקבלו ישראל כפרה, במה ששומעין חרפתן מן האומות על שמץ העגל, ואין להם דבר להשיב על זה. וכן פסק ההכלמה היא כפרה לבעלי תשובה, וכה"א (דברים י"ט ד') וזה דבר הרוצח, ובגמ' [שבת פ"ח ע"ב] מפרש כן שומעין חרפתן ואינן משיבין נעלבים ואינם עולבין עליו הכתוב אומר (שופטים ה' ל"א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
<h2>דף לד.</h2>
מעשה באחד שלקח אבן של סנפרינון אמר נבדוק אותה נטלה על הסדן והיה מכה עליה בפטיש נשבר הפטיש ונחלק הסדן ואבן של סנפרינון לא נתחלקה ולא נשברה. ולכך הך דק"ק עלה דכתיב (ירמיה כ"ג כ"ט) וכפטיש יפוצץ סלע. ויש דגרסי מה פטיש זו מתחלק לכמה ניצוצות כך דברי תורה מתחלקין לכמה ניצוצין, וק"ק והא פטיש אינו מתחלק, רק הסלע מתחלק. לכך ה"ג מה פטיש מחלק [האבן]. ויש ליישב גירסת מתחלק, ואיירי בסלע של סנפרינון, כדפי' שאבן אינו נשבר והסדן והפטיש נשברו ונחלקו לשנים והאבן קיימת.
<h2>דף נח:</h2>
ביני ובין בני ישראל [שמות ל"א]. ולא בין אומות העולם. כדאמרי' גוי ששבת חייב מיתה דאזהרתו זו היא מיתתו שנא' (בראשית ח' כ"ב) ויום ולילה לא ישבותו. אות היא לעולם. מגיד שאין שבת בטילה לעולם. וגם לא לעתיד שנ' שבתון. שבת וינפש. שבת ממלאכה, וינפש ממחשבה. וביום השביעי שבת וינפש. ס"ת להפך שתים, רמז שיש לאדם ב' נפשות לשבת, הר"ר יהודה חסיד. ד"א וינפש בגימטריא אלו שבגיהנם לפי שהמתים שובתין בשבת מדין גיהנם. ולפי מדרש אפי' אומות העולם שובתין בשבת בגיהנם. ואומר (שמות כ' ח') זכור את יום השבת, ס"ת רתם, ור"ת זכור את יום השבת לקדשו בגי' גן.
<h2>דף סג.</h2>
ויעשהו עגל [שמות ל"ב]. נתאוו לעגל, על דמות המלאכים שיש להם רגל עגל. וי"מ (יחזקאל א' ז') רגליהם ככף רגל עגל כלומר רגל עגול, ותרגו' רגלין סגולגלין כדי שיסבו בלכתן כשירצו ללכת לכל רוח ורוח שלא יהו צריכים להיסב עצמן כשירצו [ללכת]. ולעיל המתרגם (שם ט') לא יסבו, לא מתחזרן באיזליהון, פי' אינן צריכין לחזור, אלא כששומעין קול לאיזה צד ללכת, שם הולכין בלא חזרה. א"נ משום עלה שור וגו'. ועלה בדמות שור [שהוא] מאוס [בשעה שהוא] אוכל עשב, שהוא מתלכלך ומטנף יותר מדאי, ואע"פ כן וימירו את כבודם וגו'. אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. (איזה) [איוו] לאלהות [הרבה]. ואי ק"ק מאי האי דאמר משה למה יחרה אפך וגו' והא בדין היה לו להחרות אפו בם כיון שבטלו כל המצות. אלא לפי כשאמר הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך, והיה סבור משה שעל ישראל אמר הקב"ה, אמר לפניו והם עמך ונחלתך וגו', א"ל העגל יודע מי עשאו שנ' (ישעי' א' ג') ידע שור קונהו, שאל הקב"ה את העגל שהביא השטן לפניו (מה) [מי] עשה אותך א"ל חמור כלומר ערב רב שבאו עם ישראל ממצרים שנקראו חמור שנ' (יחזקאל כ"ג כ') אשר בשר חמורים בשרם, א"ל הקב"ה לא יפה אמרתי לך כי שחת עמך ולא עמי כי עמי ישראל לא עשו שנ' (ישעי' א' ג') ישראל לא ידע עמי לא התבונן, מיד קפץ משה ולימד סניגוריא על ישראל שנ' (דברים ט' כ"ו) ד' אלהים אל תשחת עמך ונחלתך וגו'.
כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם [שמות ל"ב]. לפיכך גילה אהרן ופרעה לשמצה בקמיהם, לא עשה העגל [אלא] כדי שיהיו קמיהם של ישראל לשמצה. כי דבר תימה היאך יתכן דבר זה כשש מאות אלף רגלי שהיו בישראל לטעות כולם ולא זכרו נפלאותיו של הקב"ה בד' חדשים, שהוציאם ממצרים במכות באותות ובמופתים, וקרע להם הים וירד בכסא בעצמו על הים ואמרו זה אלי ואנוהו והכירו בו, והוריד להם המן והגיז להם שליו, ונלחם בעבורם בעמלק, והבאר היה מגלגל אחריהם, וירד על הר סיני באש ובלפידים ונתן להם התורה ופנים בפנים נראה להם, וכפרו בכל הנפלאות אשר עשה להם ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל. אלא צריך לומר לפי שראו שהעגל צרו אותו בחרט ומדבר נקי וטהור מן מסכה של זהב, ויצא מדבר מת ונכנס בו חיות והיה אוכל עשב שנ' (תהלים ק"ו כ') וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, לכך טעו ואמרו היאך בדבר מת [נעשה] דבר חי אם לא (שנצטווה) [שנצנצה] בו רוח הקודש ונתן בו חיות ואמר אלה אלהיך ישראל כלומר [ע"י] אלהיך ישראל שהעלוך מארץ מצרים נעשה הדבר הזה ונתן בו חיות, ואפי' הכי שראו דבר מת וטהור ונקי זהב שנעשה דבר חי ואמרו שנצנצה בו רוח הקדש, נענשו וכעס עליהם הקדוש להשחיתם שנ' (שם) ויאמר להשחיתם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. וכל שכן וק"ו (כך) [בן] ק"ו שהוא עליו דין להשחית האומות, שהיוצר כל שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאומרים עליו שהיה מה שקשה לכתוב מה שלא היה ולא נברא. וזהו קמיהם לשמצה לישראל כי על ידי העגל הם לשמצה לנו ואין דן דינם למזור.
<h2>דף סה:</h2>
ביני ובין בני ישראל [שמות ל"א]. ולא בין אומות העולם. כדאמרי' גוי ששבת חייב מיתה דאזהרתו זו היא מיתתו שנא' (בראשית ח' כ"ב) ויום ולילה לא ישבותו. אות היא לעולם. מגיד שאין שבת בטילה לעולם. וגם לא לעתיד שנ' שבתון. שבת וינפש. שבת ממלאכה, וינפש ממחשבה. וביום השביעי שבת וינפש. ס"ת להפך שתים, רמז שיש לאדם ב' נפשות לשבת, הר"ר יהודה חסיד. ד"א וינפש בגימטריא אלו שבגיהנם לפי שהמתים שובתין בשבת מדין גיהנם. ולפי מדרש אפי' אומות העולם שובתין בשבת בגיהנם. ואומר (שמות כ' ח') זכור את יום השבת, ס"ת רתם, ור"ת זכור את יום השבת לקדשו בגי' גן.
<h2>דף צ:</h2>
העשיר לא ירבה [שמות ל']. ופי' הרב ר' יהודה חסיד שהעשיר היה נותן לעני במתנה חצי השקל שלו. והשבע לעשיר [איננו מניח לו לישון] (קהלת ה' י"א) כל שהוא שבע תורה ורבץ אותה לרבים, אע"פ שהוא מת, תלמידים המזכירים הלכות ושמועות מפיו ומזכירין שמו תמיד אין מניחין לו לישן. דאין המקרא מדבר בשביעה של אכילה, דאדרבה מי שהוא שבע באכילה המאכל מרובה מביאתו לידי שינה, אלא לאו בשביעה של תורה הכתוב מדבר כדפרי'.
<h2>דף ק:</h2>
נוצר חסד לאלפים וגו' [שמות ל"ד]. וכתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל ריבעים וגו'. מכאן אמרו חכמים [תוספתא סוטה פ"ד ה"א] גדולה מדה טובה ממידת הפורענות אחת לחמש מאות, פי' החסד הוא נוצר לאלפים דורות זהו עשרים מאה, והעון הוא פוקד לרבעים זהו לד' דורות ד' דורות כנגד כ' [מאות] דורות, אז נמצא [שהוא] אחד לחמש מאות. וקשה דהא חזינן בדוכתא אחריתא להפך דאדרבה מדת פורעניות מרובה על מדה טובה, דבמידת פורענות כתיב (דברים ל"ב ל') איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מכם ושנים יניסו רבבה, ובמידה טובה כתיב (ויקרא כ"ו כ"ח) ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, אלמא דמידת פורעניות מרובה. וי"ל לעולם מידה טובה מרובה דבמידה טובה ורדפו מכם חמשה מאה וגו' ונפלו אויביכם לפניכם לחרב זהו הריגה, ובמידת פורעניות כתיב איכה ירדוף פי' רדיפה בעלמא ולא הריגה.
<h2>דף קא:</h2>
ויצא העגל הזה [שמות ל"ב]. פי' גאון, זה היה מיכה שעשה אותו שנתמאך בבנין מצרים.
<h2>דף קג:</h2>
ויצא העגל הזה [שמות ל"ב]. פי' גאון, זה היה מיכה שעשה אותו שנתמאך בבנין מצרים.
